אמנם, חגגנו כבר בראש השנה האחרון את תחילת השנה שלנו אבל אי אפשר להתעלם מכך ש- 2018 הולכת וחולפת ו – 2019 בפתח.

הרבה זמן לא שוחחנו חברים, ואתם בטח סקרנים לשמוע מה קורה איתנו (ננה, שושה ומינס) ואיך אנחנו מסכמות את השנה שחלפה.

נתחיל כרגיל לפי סדר החשיבות ולכן אני (ננה) אפתח.

אז ככה, מהי החוויה הכי משמעותית שלי משנת 2018? לא תאמינו אבל זה הגיל.

בת כמה אני כבר?

למעשה, אף אחד לא יודע (זוכרים? כאשר אומצתי היה פער בגרסאות על גילי של בערך 3 שנים…), אבל גם אם נלך על הגרסה האופטימית, אני לפחות בת 12 ותאמינו לי אני מרגישה את זה טוב טוב.

ראשית, אני שייכת לסוג גזע גדול, כנראה זיווג בין האסקי סיבירי ולברדור. אמנם, לא מתגאה במשקל שלי אבל כן באופי הלברדורי שלי.

את האמרה “הגיל עושה את שלו” אני מרגישה טוב טוב על עצמי.

הרגליים, הרגליים… קשה לי לקום מרביצה ואפילו מישיבה, אני נוטה להחליק על ריצפת הפרקט ולפעמים גם מחליקה כשאני עולה בקושי 3 מדרגות…

זה לא שאני זקנה אבל כן, קשה לי יותר.

עדיין מתה על הטיולים איתם ומתרגשת למראה הרצועה אבל נשרכת אחריהם לאט לאט ופותחת רווחים. די לא נעים לי כאשר בחציית הכבישים הם עומדים ועוצרים את התנועה כדי שאוכל לעבור בקצב שלי, לא רוצה לחשוב על מה שאומרים לעצמם הנהגים… לא נעים.

יש לי משפחה מסורה ודואגת

הם כרגיל הכי בסדר אלי, כדורים נגד דלקת מפרקים, בדיקות תקופתיות (שונאת!), אוכל מיוחד לגיל השלישי והמון המון אהבה וחיבוקים.

מודה, זה באמת עוזר ומחמם את הלב אבל עדיין לא מרחיק ממני את המחשבות ואני מוצאת את עצמי יותר ויותר במצב של רביצה על המזרן, שקועה בהרהורים.

אגב, הגשם, הרעמים והברקים לא ממש מוסיפים למצב הרוח שלי.

לא יודעת כבר היכן להסתתר ולא מתביישת ללוות אותה גם לשירותים. אין מה לעשות, זה מה שיש. מחכה כבר לאביב!!

ואיחוליי ל- 2019?

שלא יהיה יותר גרוע ושאהנה מכל רגע ושהם ייסעו פחות לחו”ל כי קשה לי עם זה…

נעבור לשושה:
חוץ מזה שהיא סובלת מסעיף הפחד שלה מכלבים זרים, החיים שלה לדעתי – תותים.
אמנם לא צעירונת אך עדיין לא מריחה אפילו את הגיל הבעייתי…

שנה טובה חברים ממני שושה!

טוב, היה לי קשה להקשיב לננה. היא לא יודעת עד כמה אני אוהבת ומעריצה אותה.

אמנם, היא תמיד נותנת לי הרגשה של כינור שני במשפחה, אבל היא עושה את זה בעדינות כי עם משקל הפילים שלה היא כלבה מאד עדינה ואפילו רכרוכית…

היא לא יודעת עד כמה אני נקרעת בטיולים המשפחתיים כשאני מתלבטת בין אם להצטרף אליהם בהליכה המהירה שלהם או להישאר איתה מאחור (שזה מה שאני עושה לרוב).

אני לא יודעת אם היא בכלל מעריכה את זה אבל לא אכפת לי כי בשבילי היא הייתה ותהיה תמיד האלפא!!

מה אני מאחלת ל- 2019?

קודם כל בריאות!

שננה תישאר כמו שהיא ולא תרגיש גרוע יותר ושנמשיך ליהנות יחד מהמשפחה הנחמדה והטובה שלנו.

החתולה מינס:

מה זה, מה הולך כאן עם כל ההשתפכויות האלה? שתיכן הפכתן לרכיכות בכייניות.

נכון ננה, את מזקינה. צריכים לקרוא לילד בשמו. מה לעשות, זה טבעו של עולם ואין מה לקטר.

זה גם מה שמצפה לי כנראה, אם לא ארד קודם מהפסים בבית הזה.

תלונתי מופנית דווקא לבעלת הבית:

תגידי, אין גבול? 30 חתולים זה לא מספיק?

היית חייבת לקלוט את שלושת הגורים החדשים? ועוד פליטי מזבלה, מי יודע אלו מחלות הם מביאים משם… מתי תלמדי להגיד לא?

איך שראיתי אותם ידעתי שזה לא בשבילי.

קודם כל, תשומת הלב של כולם, מיד עוטפים ואוטמים ארגזים ומשקיעים בבניית וילות לחתולים, שנית, מתנהגים כמו ילדים קטנים ומתפעלים מכל שטות שאלה עושים.
והם?

נדחפים לכל פינה, חטטנים, סקרנים, נוגעים בכל דבר וחצופים (לא לשכוח, פליטי מזבלה). אין כבוד!

והאפור הקטן מעז לעלות אפילו על שולחן האוכל שכולם יודעים שהוא הטריטוריה המוחלטת שלי.

אני משתגעת מזה.

מודה, מעולם לא אהבתי חתולים ואני ממש לא שייכת לקהילה האין סופית שלנו, אבל להביא לי שלושה גורים?

זו התגרות של ממש שמערערת את עצביי.

ואיחולי ל- 2019?

אז קודם כל, שהגברת תירגע, שתלמד להיות אסרטיבית ושתגלה יותר התחשבות בדיירי הבית הוותיקים.

עם כל השאר כבר אסתדר. וכן, שיגיע כבר האביב.

הפוסט בפרוש שנה חדשה (סוג של…) הופיע לראשונה ב-Spets.

היה חם, אני מודה, אבל מבחינתי זו לא הייתה הבעיה האמיתית.

אתם תוהים על מה אני מדברת?

טוב, אשתפך: אני סבלתי ממכת מדינה אחרת – הנסיעות לחו”ל!

הם טסו בקיץ 3 פעמים!!! (תירוצים כמו עבודה, משפחה, חברים – את מי זה מעניין…?)

אורזים בהתלהבות, נשיקה פה, ליטוף שם, הדלת נסגרת – נטישה!

מתי יחזרו? אם בכלל יחזרו? יש למה לצפות??

(על חוויית נטישה והשלכותיה אני יכולה לכתוב ספר…)

אז נכון, המשפחה אחראית וכמובן קיבלנו בייביסיטר, בכל פעם מישהו אחר, וגם השאירו ספר של הוראות, ראיתי.

כלומר מבחינתם הם מושלמים. אבל תאמינו לי זה לא זה, הבייביסיטר קיבלו הוראות אך פעלו עצמאית… שעות טיול בזמנם החופשי ועוד ועוד… בשורה התחתונה אמנם שרדנו, אך אל תשכחו – חיינו באפלה, יחזרו או לא יחזרו? נצליח לזכור אותם? ושאר סיוטים.

ואז נפתחת הדלת –

צעקות של התרגשות, נשיקות, (שושה לא שולטת בסוגר הפיפי…) קפיצות, ואז זה מתחיל:

“אוף שכחתי את הריח הזה של הבית, רק כשיוצאים וחוזרים אני מתחילה להבין מה אנחנו נושמים…”

נעים לשמוע? כמובן שלא, במיוחד כשאני לוקחת את זה באופן אישי כי מבחינת נפח וגודל אני הכי משמעותית בבית.

“מה זה השערות האלה בכל מקום, אפשר למלא כריות, אל תניח את הסוודר על הכורסא הוא יהיה לבן…”

איך הרגשתי?? כמובן שכל ה”היי” שהיה לי עם כניסתם, נעלם. לקחתי את זה קשה.

גם נסעו ואני מניחה שלא סבלו… וגם ככה להעליב?? נראה אותם נושאים פרווה כמו שלי כל חודשי הקיץ, והריח? נראה אותם בלי בשמים ובלי מקלחות פעמיים ביום ובלי צחצוחי שיניים.

טוב זה כמובן הסתיים ב”הפי אנד”, אחרי ההלם הראשון שלהם שלדעתי נבע בכלל מתסמונת אחרת – הלו, נגמרו החיים הטובים, להתעורר, חזרה לשגרה קוראים לזה – ואז באו התחנפויות, התנפלויות, חיבוקים וכל מיני ליקוקים כמו – איך התגעגעתי, עם כל כלב שראינו, חשבנו עליכם וכו’ וכו’. וכל זה עד הפעם הבאה…

אתם חושבים שהחורף יקרקע אותם קצת? לא בטוח, לכן לא נותר לנו אלא לאמץ את הגישה הבודהיסטית וליהנות מהרגע…!

>> מי זאת הכלבה ננה? בואו להכיר אותי ולקרוא עוד סיפורים מעניינים שלי >>

הפוסט ננה מסכמת את קיץ 2017 הופיע לראשונה ב-Spets.

זוכרים שקיטרתי על הקטע של ה”טיפוח” והסירוק שלי? אמרתי אז שזה סבל אמיתי שנלווית אליו תחושת השפלה של כבשה עקודה (היא מתחכמת וקושרת אותי עם הרצועה כדי שלא אברח). וגם צירפתי תמונה של הכסות שניגזלה ממני. חשבתי אז לתומי שזה סוף העולם, ובכן, התברר שזה עדיין לא!!

קודם צפו בתמונות ואחר כך יבוא הסיפור:

זה תמיד מתחיל עם הרעיונות היצירתיים שלה. הפעם, רעיון כזה הוביל אותי למספרת כלבים.

היא ביררה הרבה לפני כן ולבסוף מצאה ככל הנראה ספר מקצועי (היא לא תמצא לי סתם חובבן וזה דוקא מחמיא לי…), אבל אחד שסובל מעודף בטחון עצמי.

רק הגענו, עוד לא הספקתי לרחרח את השטח כדי לאמוד את טווח הסכנות והנה הונפתי בידיים חזקות שגם תקעו אותי באיזה אמבט מנירוסטה. לא תפסתי עדיין מה קורה איתי וזרם מים ניתז עלי!

הלו, הלו, רק רגע, מה הולך פה?

לא הספקתי לנשום וסבון נמרח עלי וידיים חזקות התחילו למעוך אותי, לקרצף, לשפשף ואני בהלם.

אמנם, קצת התביישתי במים החומים שנשטפו ממני, אבל לא פלא, זה מה שקורה למי שמכור לשלוליות חורף… אתם לא?

והיא…? עמדה מנגד, עודדה אותו ועוד חילקה הוראות: למטה, מתחת לזנב, כפות הרגליים – פשוט סכין בגב!

שלב הסיוט הזה נגמר וחשבתי שעכשיו יעטפו אותי באיזו מגבת גדולה, רכה וחמימה ואוכל להתפנק קצת ולהירגע.

אז חשבתי.

שום גישה פסיכולוגית או רגישות מצד המקצוען. מגבת דלה ודקה שעטפה אותי לשנייה ואז הופעל מכשיר חשמלי! מפוח שעירבל לי את הפרווה והגיע עד העור שלי. הייתי המומה וזה נמשך ונמשך…

התפללתי כבר לסוף והוא הגיע, אך היה זה סוף מורט תרתי משמע – מרט לי את מעט העצבים שנותרו בי וגם מרט את שערי. שוב מסרק המתכת השנוא הזה דש את בשרי וגזל ממני עוד ועוד שיער אהוב ויקר.
ואז זה נגמר.

בסוף, הוא רצה כנראה לעשות עליה רושם, אז ככה ליטף אותי ובחש אותי עם הידיים (הדקה הנעימה היחידה במסלול הייסורים הזה) ואפילו שם לי בושם.

אין לי הרבה מה להוסיף. היא עמדה לידו והחיוך לא מש מפניה, אחר כך חיבקה אותי והסניפה אותי, אבל כאן הבעיה – אני שונאת צביעות! מצד אחד, את אומרת לי כל הזמן “אני מתה עליך” ומצד שני – עמדת מנגד ולא ריחמת…

הפוסט ננה עושה אמבטיה הופיע לראשונה ב-Spets.

בה אתם רואים אותי ואת ליה החמודה. שתינו ישנות על הרצפה. למה? ההסבר בהמשך.

זה קרה בסוף אוקטובר, מה שקרה תפס אותנו בשעה 9:30 בבוקר לערך.

אני ושושה היינו בטיול בוקר בגינת הבית, שוטטנו לנו בשלווה כמדי בוקר, מתפנות לנו ושואפות אוויר צח.

פתאום, ללא כל אזהרה מוקדמת, ירד עלינו חושך מוחלט! לא הבנו למה כי הרי הלילה כבר עבר. ואז החלה רוח לא נורמלית.

אחרי כמה דקות – רעשים, אורות, מים זורמים ומפל של אבנים קרות מהשמיים ולא יאומן – החלו ליפול עצים!!

התחלנו לרוץ כמו מטורפות לכל כיוון. חייבת להודות – היינו בהיסטריה!! לא ראינו בחוץ אף אחד, רצנו לכיוון הבית, מזל שהוא (“הוא” – בעלה של “היא”, הגברת) היה עוד בבית. הסתבר שהכביש שלנו נחסם!

שושה רעדה ואני חייבת להודות שגם אני… עברנו מחדר לחדר, חיפשנו אותה (את הגברת) כדי לקבל ניחומים כרגיל, אך היא לא הייתה בבית.

כעבור שעה נשלחו הילדים מבית הספר והגיעו מבוהלים הביתה. ישבנו כולנו בבית רחוק ככל האפשר מהחלונות כדי לא לראות את הנורא המתרחש בחוץ – זה היה מפחיד!!!

בלילה כולם רצו לישון יחד. לא היה חשמל, כולם היו מבוהלים. למזלנו זה בית ש”מבין”, אז פרסו מזרנים ושמיכות על הרצפה ובסופו של דבר יצא שהיה לנו לילה חוויתי!

התמונה מראה לכם אותי ואת ליה בתנוחה נינוחה ומענגת.

אבל זו הייתה רק ההתחלה. כל זה קרה ביום ראשון של השבוע. ואני כתבתי את הדברים האלו ביום ד’, יום שבו כאילו החיים היו אמורים לחזור למסלולם.

אז ככה, במושב שלנו רק בבוקר יום רביעי התחיל לחזור החשמל, לא לכל הבתים ולא ברצף, אבל הוא יחזור בסופו של דבר. על הגינה שלנו שהייתה פעם מקסימה ועכשיו הרוסה – עובדים אנשים.

אבל זה לא העניין. העניין הוא שמשהו קרה לי ולשושה וזו הפעם הראשונה (ואני מקווה היחידה), שבה מצאתי מכנה משותף ביני ובין שושה: לא הצלחנו להשתחרר מהפחד ומהחרדה. תאמינו לי, אין לי שליטה על זה כי זה בהחלט לא מחמיא לי.

ראשית, לא התחשק לי יותר לצאת החוצה. שושה התחילה לשלשל בבית (סילחו לי על התאור). אני חייבת להיות צמודה אליה (לא לשושה הכוונה, אלא לגברת), כן, אפילו נכנסת אחריה למקלחת. שרק תתן לי להתקפל באיזו פינה אבל שתהיה לידי. בסופו של דבר זה יעבור לי (בכתיבת שורות אלה שוב מבול ורעשים), רק שתהיה להם סבלנות. ושיפסיקו עם כל הדיבורים האלה מאחורי גבי “כן, היא כנראה יותר מבוגרת ממה שחשבנו…” או “אוף, הריחות האלה…” זה מעליב!! אני ממילא לא מרגישה טוב עם עצמי.

אז אני רוצה להזכיר – החורף היא עונה קשה עבורינו! קחו זאת בחשבון.

*****

אגב, אני חייבת להגיד משהו על דיירי המשנה הנחותים שלנו – החתולים:

אין מה לדבר זהו סוג שונה של בעלי חיים. עם כל מה שקרה והמנוסה המבוהלת שלנו הביתה, הייתי בטוחה שהם גמורים, זהו, לא נראה אותם יותר (לא ממש הצטערתי כי הייתי בטוחה שיגיעו אחרים, זהו זן בלתי נגמר).

והנה ברגע שיצאה השמש, כולם צצו להם, כל הלהקה, לא חסר אפילו אחד, כאילו לא קרה כלום. אלוהים יודע איפה הם היו. נאספו כולם ודרשו את הארוחה שלהם.

אמרתי כבר מזמן – החתול היא חיה אטומה, ללא רגשות. אוכל, שינה ומריבות. זהו. חיה משעממת.

הפוסט ננה והכמעט טורנדו הופיע לראשונה ב-Spets.

כבר כמה ימים לפני אותו יום מדובר, הרגשתי איזו שהיא עננה באוויר. קיטורים כאלה, אי שביעות רצון והכל קשור בי. לקח לי זמן להבין במה העניין ואף חשדתי. ואז זה הגיע.

אך לפני הכל, אני מבקשת שתראו את התמונה הזאת ותגידו מה דעתכם:

זה התחיל כך:

ראיתי אותה מחזיקה ביד את השרפרף הצהוב. הבנתי מייד באותו רגע במה מדובר, אבל כבר היה מאוחר מידי. הייתי נעולה בבית.

ניסיתי להתחיל ברונדלים הרגילים שלי סביב השולחן, אלו שבדרך כלל מעייפים אותה והיא מוותרת. אך הפעם, איזו נחישות!

בקיצור, רצנו סביב השולחן כמה סיבובים והיא הצליחה לתפוס אותי בקולר ובחוסר ברירה השתרכתי אחריה לסלון. היא התיישבה על השרפרף ושלפה מכיס המכנסיים את המסרק המיוחד שלה שאני ממש שונאת!

חשבה שרק המסרק עושה לי את זה, היום הבינה שגם השרפרף.

טוב, היא חשבה שאני אקל עליה ואעמוד עמידת דוגמנית בזמן שהיא תסרוק את בשרי. אז חשבה. בקיצור, הצחיקה אותי.

נשכבתי בתנוחה הכי מסובכת לסירוק. אבל היא? בחיים לא נשברת. בקיצור, כרגיל, היה זוועה.

אני חייבת להודות – הסוודר החורפי, או למען האמת – מעיל הפרווה הזה שהיה מחובר לגופי כבר הכביד עלי. גם נראיתי שמנה איתו ובכל מקום השארתי גושי פרווה שגררו ים של הערות לא נימוסיות…

ירד המון שיער, יותר מהרגיל. ככה זה כשמחליפים עונות. צריך להחליף מבגדי חורף לבגדי קיץ ומוטב לקבל עזרה.

< טיפים לטיפוח העור והפרווה >

היא עבדה קשה. אפילו הזיעה. עוד סיבוב ועוד סיבוב. הפכה אותי מצד לצד כאילו אני עוף בגריל ובסוף הגיעה לחלק הכי שנוא עלי – הזנב והאחוריים. שונאת שנוגעים לי שם! אבל זו לא ויתרה וכל הזמן בהבעת אי אמון מוחלטת בי, לא עזבה לי את הקולר שמא אברח לה (מה שבדיוק הייתי עושה באותו הרגע שהייתה עוזבת אותי…). לקח הרבה זמן. עונש אמיתי.

הייתה יכולה לשלוח אותי לטיפול “מפנק” במספרה, אבל מה שהיא טוענת כל הזמן – היא לא מגיעה לזה. שמעתי פעם אחד מבני המשפחה אומר לה בציניות – “אני זוכר שאמרת שלא תקחי כלב עם פרווה אלא כלב עם שער צמוד, קצר. מה קרה לך?” ואני שומעת ואומרת לעצמי – איזה מזל, איזה מזל.

איך שהרפתה מהקולר, שכבתי עוד דקה המומה ואז זינקתי וכמעט הפלתי אותה. היא מיד פתחה לי את הדלת ואני הרבצתי התנערות בריאה, יצאתי ולא חזרתי הביתה אלא למחרת (לא לדאוג, השער של הגינה נעול). רציתי שתרגיש את המחאה שלי. שלא תחשוב לה שזה היה קל.

וביום שאחרי? הרגשתי צעירה בשלוש שנים. קלילה וכנראה יותר חתיכה.

רגע לפני שאסיים –

מה אתם חושבים שעשתה השחורה הקטנה(*)? האם הרגישה חמלה? ממש לא. רקדה וקיפצה סביבי. לדעתי, צחקה עלי. גם היא בסופו של דבר נתפסה כמובן ונשכבה כשהזנב בין הרגליים שלה. וגם עליה, הסמ”ר (סנטימטר מרובע) של כלב, נעשתה עבודה.

והתוצאה? ראיתם בתמונה. המון ננה וקצת שושה. כבר אמרתי מזמן – אין צדק בעולם!

* אם תהיתם מי זו השחורה הקטנה, מוזמנים לקרוא את הבלוג של שושה.

ואם טרם הספקתם להכיר אותי, בואו לקרוא עלי קצת יותר.

להתראות בפוסט הבא!

ננה

הפוסט ננה והחלפת בגדי החורף הופיע לראשונה ב-Spets.

בעיניה אני ננה, הכלבה של פיטר פן, בעיניו אני נענע – מהעציץ.

ובעיני? נו ברור, אני הננה של פיטר פן!

זאת אני:

אתם רואים בתמונה, שבלי להיות גזעניים, אני מגזע גדול, כנראה עירוב של מאלמוט עם לברדור. אבל מה זה חשוב בעצם – יצאתי יפה, נחמדה וטובה (את זה אחרים אומרים, לא אני…) וכולנו גם יודעים ש”מעורב זה הכי גזעי”!

אבל נתחיל מבראשית. ההתחלה שלי לא משהו, אין לי אפילו תעודת לידה כך שאף אחד לא יודע בדיוק בת כמה אני. זה טוב, אך זה גם רע. הרבה פעמים אני שומעת ששואלים אותה – “בת כמה הכלבה שלך? בטח מבוגרת” – זה הקטע הלא נעים. הקטע הנעים הוא שהתשובה שלה היא “לא, ממש לא. אנחנו לא יודעים בדיוק, אבל היא בערך בת 5”.

בינינו, אני מרגישה שאני יותר מבוגרת אבל שיהיה… ?

הגעתי למשפחה מהכלביה של עמותת “גלבוע אוהבת חיות“. אני יודעת שהיא תומכת כבר שנים בעמותה הזאת וזה היה אך טבעי שהמשפחה תאמץ כלב משם.

לא אלאה אתכם בסיפורים על פרק חיי עד שהגעתי לכלביה, אבל הוא היה טראומתי. יחד עם זאת, לפי סיפורים ששמעתי מחברי לכלביה, הוא לא סיפור חריג.

אבל זה מאחורי ואני למדתי מהמשפחה להנות מההווה ולהסתכל באופטימיות קדימה.

ואם כבר הזכרתי את המשפחה, אז אני ממש לא אובייקטיבית, אבל זו משפחה מדהימה, בעיקר בכל מה שחשוב לנו – הגישה לבעלי חיים.

בשפתם הם מכנים זאת “משפחה שרוטה”. לא כולם באותה מידה כמובן, אבל מבחינתינו זה “שש-שש” בקוביות להיכנס למשפחה כזאת.

הכי שרוטה זו “היא”.

השנייה, ביתה הצעירה (מזמן אחרי צבא…), אחכ “הוא” וכל שאר בני המשפחה.

עם משפחת השרוטים הזו גרים בכיף כ- 30 חתולים, שני כלבים, תוכי וכן אורחים מזדמנים בחצר – טווסים, ארנבונים וקיפודים.

למשפחה יש 4 שחקני משנה בוגרים ואפילו נכדים. כולם אוהבי בעלי חיים וגרים איתם בבית!

לא אוכל לסיים את פרק ההכרות איתכם מבלי להזכיר את חברתי הטובה ביותר – שושה, היא כבר תספר על עצמה בבלוג שלה, אבל אני חייבת להזכיר שהיא שחורה ובגובה דשא… ?

בואו לקרוא עוד סיפורים שלי כאן!

הפוסט נעים להכיר, ננה הופיע לראשונה ב-Spets.

מינס: האם אפשר לכנות את המעמד הזה בו הצליחו לכנס את שלושתנו יחד כ”אחרית הימים”? ואני לא מתכוונת למצב של ” וגר זאב עם כבש” כי הרי אתם יודעים שאני ממש לא מפחדת לרבוץ לידכם, מבחינתי אתם אפילו לא מייצגים זאבים, ואת ההשוואה ביני לבין היצור הפועה והעלוב שנקרא “כבש” אני דוחה בשאת נפש.

אני מתכוונת לכך שזו “אחרית הימים”, כי בדרך כלל אי אפשר לאסוף אותנו יחד בגלל שעות השנ”צ השונות שלנו (אני את שלי לא משנה כמעט בכל מחיר…) והנה הפעם הצליחו, כנראה שהמעמד היום הוא באמת מיוחד!

ננה: רגע, רגע, אני לא עוברת לסדר היום, אין הרבה כלבים הדומים לזאב יותר ממני, אז מה את מקשקשת.

נכון, על שושה אני לא רוצה לדבר כי גם אני לא מבינה מה הולך עם המוצא שלה – מה זה בכלל? לא דומה לכלום, בעצם אולי קצת לחתול חחחחח ?

שושה: טוב, אין לי מה לומר, אני פשוט עוזבת, התחלה גרועה מבחינתי, גועל נפש אחד גדול! ולחשוב שאנחנו חיים באותה המשפחה. פשוט התעללות נפשית.

ננה: טוב, אולי הגזמתי קצת אז בואו נרד מהשטויות.

מינס: אז לשם מה כינסו אותנו?

ננה: בתור המבוגרת האחראית שבחבורה, הרשו לי להסביר:

אתן מכירות את האתר שלנו SPETS.CO.IL? בו מפרסמים את הבלוגים שלנו? בקיצור הוא עלה לאוויר.

שושה: לא מבינה כלום, מה זאת אומרת עלה לאוויר? עף לו ככה בשמיים? ומה עם כל מה שכתבתי, “עורבא פרח”?

ננה: אתם מבינים למה התכוונתי כשאמרתי על שושה שלא ברור לי מה היא מייצגת? התכוונתי אמנם למראה החיצוני שלה, אבל עכשיו אני מבינה שזה יותר עמוק, משהו שנמצא בין שתי האזניים המתולתלות והתלויות שלה…

מינס: “עולה לאויר” פירושו נחשף לקהל הרחב לשיטוט, לקריאה, ללימוד ולתגובות.

שושה: ואת מה שכתבנו עד עכשיו לא קראו ומעכשיו יתחילו כולם לקרוא?

מינס: בדיוק! אחרת אני לפחות הייתי כבר מוצפת בתגובות נלהבות ולא קיבלתי עד היום אפילו אחת.

ננה: יום גדול בנות וזה מחייב!

מינס: כן, אבל קצת צניעות, האתר לא נבנה רק כדי לתת לנו במה, אנחנו שייכות אמנם לצוות האתר אבל האתר הוא אתר העוסק באופן מקצועי בכל הקשור בחיי כלבים וחתולים באשר הם ולא רק בנו. יש בו מאמרים, הוא מדבר על אורח חיים בריא, תזונה, פעילות גופנית, מודעות צרכנית ועוד נושאים מעניינים.

בקיצור, באתר הזה הכלבים והחתולים הם החשובים ביותר והוא כולו מדבר רק עליהם. איזו הרגשה נפלאה!

שושה: אני יכולה להעלות משהו שקשור ולא קשור לנושא?

מינס: נו אבל בזריזות, אני כבר לא שולטת בפיהוקים שלי.

שושה: רציתי להוסיף דווקא משהו עצוב – היום שמעתי ברדיו שמידי שנה ממיתים בישראל מדי שנה למעלה מ- 60,000 כלבים בריאים טובים ונחמדים כמונו.

ננה: אני מתעלפת.

שושה: הנושא אפילו עלה בכנסת. יש יותר מידי כלבים וחתולים בארץ. לא מעקרים נקבות ולא מסרסים זכרים, אנשים לא מאמצים מספיק והאוכלוסייה שלנו מתפוצצת ולכן מחסלים מאיתנו חברים נפלאים מדי יום.

ננה: מה אפשר לעשות?

שושה: אני ממשיכה עם מה ששמעתי – צריך לעקר ולסרס את החיות הביתיות ולא לתת להן להמליט. מי שרוצה כלב או חתול שיאמץ. ישנן קליניקות וטרינריות מיוחדות שעוזרות בכך ועושות זאת גם לכלבי וחתולי רחוב במחיר מוזל. ושנית – תגידו לכולם לאמץ ולאמץ ולאמץ, בכך מתפנה מקום לעוד כלב או חתול נטושים והמאמצים זוכים בחברים הכי טובים, נאמנים ומסורים שיש, ממש כמונו!

מינס: שושה, לזה אני קוראת “נאום הגבר”. למרות שתישארי תמיד בגובה דשא, בעיניי את גבהת היום אולי במטר!

וכולנו יחד: בהצלחה לאתר החדש שלנו, היכנסו, שוטטו ותהנו!

הפוסט ננה, שושה ומינס מדברות על האתר הופיע לראשונה ב-Spets.