אני לא הייתי שם. זהו.

אז מאיפה הכותרת הזאת? כי כמובן יש לי מה לומר על כל האירוע הזה שהדיבורים עליו וההתרגשות סביבו חרגו מכל פרופורציה. אני אפרט.

לפני כך וכך זמן, לקראת סיומה של עונת הקיץ, יום אחד בשעות אחה”צ, גילו שתי חתולות שכנות (לא מהחבורה שלנו…) נחש צפע (!!) על שביל הכניסה לבית השכנים, הצמוד לחצר שלנו.

אין ספק שהוא היה בדרכו לתפוס משהו לאכול או למצוא מחסה למנוחה, שתי פעולות לגיטימיות, אלא שהחתולות הן חתולות ומיד התחילו להציק לו, לכתר אותו ולמנוע את בריחתו.

אני באותה שעה הייתי בכלל בבית. אני נמנעת מלהסתובב בחוץ, כי בחודשים האחרונים נוספו הרבה שפמים חדשים ללהקה שלנו ואני מאד מסויגת מכך.

אצלה (זוכרים מי זאת? – הבעלים), אין שום רף כניסה, שום סינון, כאילו “כל הבא ברוך הבא”.

מיד מציעה את התנאים הכי טובים – אוכל פעמיים ביום, מים בשפע, פינות הצללה ומסתור וגם פה ושם כריות התפנקות. אז שהשמועה לא תרוץ למרחקים??

בקיצור, אני נמנעת ממגע עם ותיקים, אז על אחת כמה וכמה עם חדשים ובמיוחד כאלה שתופסים מיד בטחון כאילו שנולדו כאן…

רוב היום, אני סובלת בשקט בבית ומבלה ליד החלון בצפייה וכך עולה על סיפורים לא נורמליים.

בקיצור, הבחנתי באי שקט חריג וראיתי את הבעלים של החתולות ההן מתיזה עליהן מים כדי להבריח אותן (כל הכבוד לדאגה לשלומן), והנחש, שקצת שכל יש לו במוח המצומצם שלו, הבין את הרמז וברח לבין השיחים והעצים.

מיד יצאה הודעת אזהרה לכל יושבי הבתים הסמוכים, כולל אלי כמובן (למרות שאף אחד לא חושב שיעלה על דעתי לסכן עצמי בקרב עם נחש – החיים יפים מדי :)).

אבל לא כך נגמר הסיפור.

עם רדת החשכה (ורק אלוהים יודע מה עבר במוח הזעיר שלו אחרי שראה שבחצר הזאת פועלת יחידת מג”ב מיומנת), החליט הנחש לצאת ממקום מסתורו ולהיחשף (כנראה הבטן ממש קרקרה לו).

פה אני חייבת לומר מספר מילות הערכה (למרות הקושי שלי) – חתולי החצר האלה לא פישלו. מסתבר שהם היו כל הזמן על המשמר. איך שהוא נחשף, הם כיתרו אותו ועשו הרבה רעש שהזעיק את השכנים. הנחש העלוב הזה נבהל כנראה וטיפס במהירות על שיח גבוה. כמה מביך בשבילו.

טוב, מכאן הסיפור רץ. קראו ללוכד נחשים ובאווירה רומנטית לאורם של פנסים הצליח ללכוד בעדינות וללא אלימות את הנחש אל תוך שק מיוחד. במעמד זה גם הסתבר שזו גברת נחש…

כל העניין הזה תועד בוידאו אם אתם במקרה מפקפקים:

הגברת הנחשה הועברה ע”י הלוכד לרשות לשמורות הטבע, על מנת לשחרר אותה בטבע הרחק מבני אדם וחתולים ובא לציון גואל!

אל תשכחו – אנחנו אוהבים את כל בעלי החיים ומכבדים אותם (כן, גם אני), אך כל אחד צריך לחיות באזור הטבעי שלו ולא לפלוש ולאיים על דיירי אזורים אחרים (ומי שיבין יבין ומי שלא – אז מדובר במשופמים החדשים פה).

על כל זה צפיתי מהחלון שלי. איך אני מרגישה לגבי זה? כמובן שלא אהבתי את כל דברי השבח והלל שנשפכו בלי חשבון על החתולים השכנים. בסה”כ הם תפקדו כמו חיל רגלים מיומן שזה מה שמצפים ממנו. בנוסף יש את כל

הנושא של אינסטינקטים ויצר הצייד כך שזו לא הייתה ממש התנדבות וסיכון עצמי למען הקהילה…

ובכל זאת, עצם העובדה שירדה מעל הפרק הודעת האזהרה והחיים חוזרים למסלולם כאילו בגללם, זה גם משהו ואני מעריכה.

הפוסט מינס ונחש הצפע הופיע לראשונה ב-Spets.

כפי שאמרתי לכם, יש לי המון מה לספר.

קודם כל, זה מפני שאני טיפוס כזה שרואה הכל. מה שנראה לעין וגם מה שנסתר ממנה.

פשוט יש לי סוג של חוש שביעי או שמיני כזה (הפסקתי לספור אותם, אבל יש לי המון, הרבה מעל הממוצע…) ועל כל מה שאני רואה יש לי מה לומר. על כל דבר. ובדרך כלל התובנות שלי מה זה נכונות!

דבר נוסף, אתם זוכרים שאני גרה במשפחה מרובת בעלי חיים, על ארבע רגליים ועל שתיים?

מן הסתם, מתרחשים שם עניינים ללא הפסקה.

הפעם אני רוצה לספר על “ג’ינג’ר”.

זהו חתול שהייתי מגדירה כ-עב”ם. כדי שתבינו (וכמובן תסכימו…), אני מצרפת תמונה שלו:

טוב, מההתרשמות הראשונית, מה דעתכם?? נראה לכם נורמלי? וזה לא חד פעמי! ואיפה הוא יושב לו? (בתנוחה הזאת, שפשוט לא תרבותי ולא נאה עבורי לתת לה הגדרה), הוא יושב על המיטה שלה!! ובאדונות שכזאת…

אז היום אספר לכם עליו. נתחיל עם השם שלו. אתם רואים שהוא ג’ינג’י ולכן קוראים לו מן הסתם – ג’ינג’ר. (כפיים למקוריות!)

דווקא יש לי אמפתיה לעבר שלו כגור קטן, אם כי הוא אינו חריג בעולמינו האכזר:

ג’ינג’ר היה אחד משלושה אחים שננטשו והם כמעט בני יומם, בארגז קרטון ליד שער העבודה שלה (ושוב כפיים למקוריות של הנוטשים). כמובן שאחד העובדים הרחמנים לקח את הארגז והביא אותו ישר לחדר שלה. לא שלא יודעים בעבודה שיש לה מיליוני בע”ח (לצורך ההגזמה וההדגשה), לא שלא שמעו אותה מכריזה “זהו, לא לוקחת יותר ובמיוחד לא גורים בני יומם וסיעודיים!” פשוט נוח להתעלם וגם כולם מכירים אותה . והנה אני אומר זאת בלי כחל וסרק – אלה שכאילו מרחמים, אוספים ופשוט “זורקים” את זה על מישהו אחר ומרגישים טוב עם עצמם, אז דעו לכם – זהו סוג של ניצול רגשי. אתם עשיתם מעשה נשגב בעינכם, כי הצלתם, אבל מהר מאד יצאתם מהתמונה…

אם אתם באמת מרחמים, הצילו עד הסוף ואז תראו איזה סיפוק והרגשה טובה יהיו לכם ובנוסף, הנשמה הניצולה תכיר לכם תודה כל חייה!

הנה, אמרתי זאת, נאום המלכה.

עכשיו אני צריכה לנוח קצת. קליק להמשך בפוסט הבא שלי. כדאי.

הפוסט מינס מספרת על ג’ינג’ר – 1 הופיע לראשונה ב-Spets.

בפוסט הקודם, קטעתי את רצף הסיפור על ג’ינג’ר, כי נזכרתי בהתחלה שלו וזה הזכיר לי את ההתחלה שלי ועוד כל כך הרבה התחלות…

אני לא מאלה שמזילים דמעה כשהם נזכרים, זה כזה חלשלושי ורכרוכי… אני מאלה שאומרים מה הם חושבים ומרגישים!!

טוב, צריך לדעת גם מתי להפסיק.

אז ג’ינג’ר ואחיו הגיעו לביתם.

מבלי להיכנס לפרטים, לצערנו, לא תמיד הטיפולים הסיעודיים והכי מיומנים שאפשר, מצליחים, ורק ג’ינג’ר שרד.

ג’ינג’ר קיבל מיטה בחדר הארונות שלהם, שפתוח לחדר השינה. שם אכל, שתה, שיחק במבחר צעצועים חינוכיים ומקדמים (את מה מקדמים? לא ברור לי לפי התוצאה…) ושם גם עשה את צרכיו כדרך הטבע.

ימים חלפו והוא גדל והתפתח, וגדל גם הליכלוך, הבלגאן (אהב לעלות על המדפים ולהעיף משם את הבגדים) וגם הריח.

הלחץ הסביבתי והחברתי עליה גם הוא גדל, ונפלה ההחלטה – ג’ינג’ר יצטרף ללהקה. ולמה לא? במה הוא שונה מכולם?? (אני לא מדברת עלי…).

וכאן התחילו לבצבץ הבעיות.

אתם יודעים שלהתחלות כמו של ג’ינג’ר יש לפעמים תופעות לוואי. יצאו על זה המון מחקרים. אין תחליף לחלב אם ולקשר ולחום האימהיים ולא משנה מה תיתנו לעולל. לפעמים יוצאים מזה ללא פגע, אבל לפעמים נדפקים.

ואני אומרת לכם שג’ינג’ר נדפק בראש. מזלו שיש לי תרוץ בשבילו וגם הבנה. טוב, מההתחלה ראיתי שאין לו בטחון ועמוד שידרה. חתול של אמא’לה… ואני, מה זה שונאת כאלה מפונקים.

מצד שני, מה לעשות, נמשכת אליהם, אתם יודעים, בלהציק וכזה.

אולי פסיכולוגים היו אומרים שהיה שם בסיס של קנאה. אם כן, אני חושבת שזו הערכה שבלונית ומאד מאד צפוייה. בקיצור, מה אכפת לי מה חושבים עלי, התחלתי להתלבש על ג’ינג’ר הבכיין. כשאני מתלבשת על מישהו, תאמינו לי שאני מקצועית!

והתוצאה? ג’ינג’ר לא ניסה אפילו להתקרב ללהקה. בזה הוא החמיץ את שעות ההאכלה – בקיצור בעייה!

אז מה עושה דפוק כמוהו? מתמודד? ממש לא! מחזיר מלחמה? בחיים אפילו לא ניסה (ולא לשכוח שהוא זכר ואני נקבה), אבל צריך לשרוד, ויצר השרדות קיים אצל כולם גם אם הם לא הכי מבריקים.

אז לג’ינג’ר היה פתרון יצירתי. הוא עלה לגג ומשם התחיל ליילל ולבקש אוכל.

בושה! איך שכל ישר היה מגיב? כמובן, מרעיב אותו ומחכה שירד לאכול וילמד לשרוד ולנהל את חייו. אבל לא היא! לה אני לא רוצה לתת הגדרות או כינויים כי בסך הכל אני מאד מעריכה אותה. בקיצור, לא תאמינו. היא עולה לגג. פותחת לו אפשרות לרדת ואז הוא מתחמק בחסותה ורץ לחדר הארונות כדי לקבל את הארוחה. הזוי לא? נשבעת שזה מה שקורה!

אחרי שהוא מסיים – או שהוא נשאר למנוחת צהריים, או שמוציאים אותו והוא מייד מגיע לגג.

ועכשיו בטח הבנתם איך צולמה התמונה. האדון לאחר שסיים, קפץ למיטה של אמא’לה ושם התרווח לו בכל מיני תנוחות מופקרות שאני לא רוצה לדבר עליהן. למשל:

כשראיתי את התמונות מה זה חטפתי סעיף… וסמכו עלי. הג’ינג’ר הזה, כל חייו יאלץ לחפש מקומות נסתרים ומקוריים כדי להימלט מנחת זרועי.

אגב אתם חושבים שאני לא קופצת על המיטה שלה? הצחקתם אותי!

הפוסט מינס מספרת על ג’ינג’ר – 2 הופיע לראשונה ב-Spets.

מינס: האם אפשר לכנות את המעמד הזה בו הצליחו לכנס את שלושתנו יחד כ”אחרית הימים”? ואני לא מתכוונת למצב של ” וגר זאב עם כבש” כי הרי אתם יודעים שאני ממש לא מפחדת לרבוץ לידכם, מבחינתי אתם אפילו לא מייצגים זאבים, ואת ההשוואה ביני לבין היצור הפועה והעלוב שנקרא “כבש” אני דוחה בשאת נפש.

אני מתכוונת לכך שזו “אחרית הימים”, כי בדרך כלל אי אפשר לאסוף אותנו יחד בגלל שעות השנ”צ השונות שלנו (אני את שלי לא משנה כמעט בכל מחיר…) והנה הפעם הצליחו, כנראה שהמעמד היום הוא באמת מיוחד!

ננה: רגע, רגע, אני לא עוברת לסדר היום, אין הרבה כלבים הדומים לזאב יותר ממני, אז מה את מקשקשת.

נכון, על שושה אני לא רוצה לדבר כי גם אני לא מבינה מה הולך עם המוצא שלה – מה זה בכלל? לא דומה לכלום, בעצם אולי קצת לחתול חחחחח ?

שושה: טוב, אין לי מה לומר, אני פשוט עוזבת, התחלה גרועה מבחינתי, גועל נפש אחד גדול! ולחשוב שאנחנו חיים באותה המשפחה. פשוט התעללות נפשית.

ננה: טוב, אולי הגזמתי קצת אז בואו נרד מהשטויות.

מינס: אז לשם מה כינסו אותנו?

ננה: בתור המבוגרת האחראית שבחבורה, הרשו לי להסביר:

אתן מכירות את האתר שלנו SPETS.CO.IL? בו מפרסמים את הבלוגים שלנו? בקיצור הוא עלה לאוויר.

שושה: לא מבינה כלום, מה זאת אומרת עלה לאוויר? עף לו ככה בשמיים? ומה עם כל מה שכתבתי, “עורבא פרח”?

ננה: אתם מבינים למה התכוונתי כשאמרתי על שושה שלא ברור לי מה היא מייצגת? התכוונתי אמנם למראה החיצוני שלה, אבל עכשיו אני מבינה שזה יותר עמוק, משהו שנמצא בין שתי האזניים המתולתלות והתלויות שלה…

מינס: “עולה לאויר” פירושו נחשף לקהל הרחב לשיטוט, לקריאה, ללימוד ולתגובות.

שושה: ואת מה שכתבנו עד עכשיו לא קראו ומעכשיו יתחילו כולם לקרוא?

מינס: בדיוק! אחרת אני לפחות הייתי כבר מוצפת בתגובות נלהבות ולא קיבלתי עד היום אפילו אחת.

ננה: יום גדול בנות וזה מחייב!

מינס: כן, אבל קצת צניעות, האתר לא נבנה רק כדי לתת לנו במה, אנחנו שייכות אמנם לצוות האתר אבל האתר הוא אתר העוסק באופן מקצועי בכל הקשור בחיי כלבים וחתולים באשר הם ולא רק בנו. יש בו מאמרים, הוא מדבר על אורח חיים בריא, תזונה, פעילות גופנית, מודעות צרכנית ועוד נושאים מעניינים.

בקיצור, באתר הזה הכלבים והחתולים הם החשובים ביותר והוא כולו מדבר רק עליהם. איזו הרגשה נפלאה!

שושה: אני יכולה להעלות משהו שקשור ולא קשור לנושא?

מינס: נו אבל בזריזות, אני כבר לא שולטת בפיהוקים שלי.

שושה: רציתי להוסיף דווקא משהו עצוב – היום שמעתי ברדיו שמידי שנה ממיתים בישראל מדי שנה למעלה מ- 60,000 כלבים בריאים טובים ונחמדים כמונו.

ננה: אני מתעלפת.

שושה: הנושא אפילו עלה בכנסת. יש יותר מידי כלבים וחתולים בארץ. לא מעקרים נקבות ולא מסרסים זכרים, אנשים לא מאמצים מספיק והאוכלוסייה שלנו מתפוצצת ולכן מחסלים מאיתנו חברים נפלאים מדי יום.

ננה: מה אפשר לעשות?

שושה: אני ממשיכה עם מה ששמעתי – צריך לעקר ולסרס את החיות הביתיות ולא לתת להן להמליט. מי שרוצה כלב או חתול שיאמץ. ישנן קליניקות וטרינריות מיוחדות שעוזרות בכך ועושות זאת גם לכלבי וחתולי רחוב במחיר מוזל. ושנית – תגידו לכולם לאמץ ולאמץ ולאמץ, בכך מתפנה מקום לעוד כלב או חתול נטושים והמאמצים זוכים בחברים הכי טובים, נאמנים ומסורים שיש, ממש כמונו!

מינס: שושה, לזה אני קוראת “נאום הגבר”. למרות שתישארי תמיד בגובה דשא, בעיניי את גבהת היום אולי במטר!

וכולנו יחד: בהצלחה לאתר החדש שלנו, היכנסו, שוטטו ותהנו!

הפוסט ננה, שושה ומינס מדברות על האתר הופיע לראשונה ב-Spets.

אז מישהו עשה עניין מהכיעור שלהם? כאילו יום החתול המכוער או יום החתול הג’ינג’י עם הכתמים השחורים האסימטריים על הפנים?

והגברת? אוהבת את כולם ונראה שאת אלו יותר מכולם, כאילו מרגישה שצריך לפצות אותם. אבל היא טועה, לו הייתה חיה בקהילה הייתה רואה שדווקא אלו מתהלכים עם זנב מורם ולא סופרים אף אחד, מאיפה הביטחון העצמי הזה?

>> 10 סיבות טובות לאמץ חתול!

ואני? אני חתולה שחורה גאה עם עיניים צהובות ופרווה קטיפתית. וכן, אני בהחלט חושבת את עצמי למשהו מיוחד. מלחששים שאני סנובית מתנשאת? כן, צודקים. זה מה שאני מרגישה.

לרגע, הייתי יכולה לחשוב שיום החתול השחור הוא לכבודנו – החתולים השחורים הנסיכיים והמושלמים, אך לא! מסתבר שבקרב קהל האנשים אנחנו משתייכים לכת של נחותים יחד עם “חברינו” הכלבים השחורים.

לפי הסטטיסטיקות, חתולים וכלבים שחורים נמצאים בסוף הרשימה של המבוקשים לאימוץ. אנשים מוכנים לאמץ הכל, רק לא שחורים. זוועה!

(מתרגשת, חייבת לקחת עוד נגיסת עשב, אני יודעת שאני אקיא בסוף אבל אז אחוש הקלה ואולי ארגע)

אז ככה, על מיתוסים שמעתם?

מיתוס הוא איזה שהוא סיפור עם שמסביר אירוע או התנהגות הקשורה בדרך כלל לכוחות-על והוא משפיע על תרבות העם. אז החתול השחור מצא עצמו נחשב פתאום למיתוס.

מיתוס זה לא תמיד לרעה ואכן בתרבויות העמים, למשל במצריים הקדומה, החתול נחשב למביא מזל טוב לאדם (אחרי שחתולים ביראו את אזורי הנילוס ממכת חולדות) ונקבר בכבוד רב לצד בעליו. היו אף אלים בדמות חתול.

אבל השחור – זה משהו אחר. בגלל התכונה שלנו לצאת לפעילות בדרך כלל בלילות והליכתנו חרישית וזהירה, עקב בצד אגודל והעיניים צהובות כמו שני פנסים זוהרים, האנשים הפשוטים נבהלו מאיתנו וקשרו לנו את המיתוס שאנחנו מחוברים למעשי כשפים ואפילו לשטן ויש כמובן להשמיד אותנו.

זה הסיפור! נשמע הגיוני?? שטויות, אבל עובדה שנשאר המיתוס ואנשים לא רוצים להתעסק עם חתול שחור ליתר בטחון.

וכשאנחנו הולכים בשלווה ברחוב, יש כאלה שיורקים ואומרים טפו טפו טפו ואפילו עוברים לצד האחר של המדרכה. ואם במקרה נתקלו בנו בבוקר, אז בכלל נופלים פניהם – יהיה יום שחור. ועם זה עלינו להתמודד! (אנשים חסרי

דעת, לא יודעים שהצבע השחור והעיניים הצהובות הן כתוצאה מרמה גבוהה של מלנין בתאים העור.)

מיתוס החתול השחור נפוץ ברוב מדינות אירופה ואף בארה”ב. שם הוא אפילו משתתף בחג ה”האלווין” (חג יום הקדושים) שאחד מסמליו היא המכשפה עם המטאטא הרוכבת עם חתול שחור – לא מוסיף לנו הרבה כבוד.

חייבת לציין מספר ארצות כמו אנגליה, אירלנד, סקוטלנד ויפן, שאצלן החתול השחור נחשב כמביא מזל טוב. כן תרבינה ארצות נאורות שכאלה!

ועכשיו לענייננו – טוב, אצלנו בבית אני כמובן מלכה ובהזדמנות זאת רוצה להזכיר גם את חברתי שושה הכלבה הקטנה השחורה! היא אמנם משחקת אצלנו ככינור שני אחרי ואחרי ננה במקום הראשון, אבל ייתכן שגם היא מרגישה מושפלת ביום הזה. חייבת לדבר איתה.

אז לסיכומו של דבר – תבינו, החתול והכלב השחור הם הטובים והמושלמים שבחבורה. אנא הצטרפו למלחמה נגד המיתוסים בכלל! אמונה במיתוסים כבר לא מתאימה לעידן שלנו!!

רוצו ותאמצו חתול או כלב מכל הסוגים ותמיד תשתדלו לראות האם לא יושב לו בפינה איזה יצור שחור מושפל עיניים – אותו אמצו ראשון!

אמרתי את דבריי, היה לא קל אבל מרגישה גדולה – תרמתי לקהילה!

הפוסט ה- 17 באוגוסט: “יום החתול השחור” הופיע לראשונה ב-Spets.