אומרים שהכל יחסי בחיים…
זוכרים שקיטרתי על הקטע של ה”טיפוח” והסירוק שלי? אמרתי אז שזה סבל אמיתי שנלווית אליו תחושת השפלה של כבשה עקודה (היא מתחכמת וקושרת אותי עם הרצועה כדי שלא אברח). וגם צירפתי תמונה של הכסות שניגזלה ממני. חשבתי אז לתומי שזה סוף העולם, ובכן, התברר שזה עדיין לא!!
קודם צפו בתמונות ואחר כך יבוא הסיפור:
זה תמיד מתחיל עם הרעיונות היצירתיים שלה. הפעם, רעיון כזה הוביל אותי למספרת כלבים.
היא ביררה הרבה לפני כן ולבסוף מצאה ככל הנראה ספר מקצועי (היא לא תמצא לי סתם חובבן וזה דוקא מחמיא לי…), אבל אחד שסובל מעודף בטחון עצמי.
רק הגענו, עוד לא הספקתי לרחרח את השטח כדי לאמוד את טווח הסכנות והנה הונפתי בידיים חזקות שגם תקעו אותי באיזה אמבט מנירוסטה. לא תפסתי עדיין מה קורה איתי וזרם מים ניתז עלי!
הלו, הלו, רק רגע, מה הולך פה?
לא הספקתי לנשום וסבון נמרח עלי וידיים חזקות התחילו למעוך אותי, לקרצף, לשפשף ואני בהלם.
אמנם, קצת התביישתי במים החומים שנשטפו ממני, אבל לא פלא, זה מה שקורה למי שמכור לשלוליות חורף… אתם לא?
והיא…? עמדה מנגד, עודדה אותו ועוד חילקה הוראות: למטה, מתחת לזנב, כפות הרגליים – פשוט סכין בגב!
שלב הסיוט הזה נגמר וחשבתי שעכשיו יעטפו אותי באיזו מגבת גדולה, רכה וחמימה ואוכל להתפנק קצת ולהירגע.
אז חשבתי.
שום גישה פסיכולוגית או רגישות מצד המקצוען. מגבת דלה ודקה שעטפה אותי לשנייה ואז הופעל מכשיר חשמלי! מפוח שעירבל לי את הפרווה והגיע עד העור שלי. הייתי המומה וזה נמשך ונמשך…
התפללתי כבר לסוף והוא הגיע, אך היה זה סוף מורט תרתי משמע – מרט לי את מעט העצבים שנותרו בי וגם מרט את שערי. שוב מסרק המתכת השנוא הזה דש את בשרי וגזל ממני עוד ועוד שיער אהוב ויקר.
ואז זה נגמר.
בסוף, הוא רצה כנראה לעשות עליה רושם, אז ככה ליטף אותי ובחש אותי עם הידיים (הדקה הנעימה היחידה במסלול הייסורים הזה) ואפילו שם לי בושם.
אין לי הרבה מה להוסיף. היא עמדה לידו והחיוך לא מש מפניה, אחר כך חיבקה אותי והסניפה אותי, אבל כאן הבעיה – אני שונאת צביעות! מצד אחד, את אומרת לי כל הזמן “אני מתה עליך” ומצד שני – עמדת מנגד ולא ריחמת…
