אם אתם כאן, סימן שאתם רוצים לשמוע את ההמשך על ג’ינג’ר.
בפוסט הקודם, קטעתי את רצף הסיפור על ג’ינג’ר, כי נזכרתי בהתחלה שלו וזה הזכיר לי את ההתחלה שלי ועוד כל כך הרבה התחלות…
אני לא מאלה שמזילים דמעה כשהם נזכרים, זה כזה חלשלושי ורכרוכי… אני מאלה שאומרים מה הם חושבים ומרגישים!!
טוב, צריך לדעת גם מתי להפסיק.
אז ג’ינג’ר ואחיו הגיעו לביתם.
מבלי להיכנס לפרטים, לצערנו, לא תמיד הטיפולים הסיעודיים והכי מיומנים שאפשר, מצליחים, ורק ג’ינג’ר שרד.
ג’ינג’ר קיבל מיטה בחדר הארונות שלהם, שפתוח לחדר השינה. שם אכל, שתה, שיחק במבחר צעצועים חינוכיים ומקדמים (את מה מקדמים? לא ברור לי לפי התוצאה…) ושם גם עשה את צרכיו כדרך הטבע.
ימים חלפו והוא גדל והתפתח, וגדל גם הליכלוך, הבלגאן (אהב לעלות על המדפים ולהעיף משם את הבגדים) וגם הריח.
הלחץ הסביבתי והחברתי עליה גם הוא גדל, ונפלה ההחלטה – ג’ינג’ר יצטרף ללהקה. ולמה לא? במה הוא שונה מכולם?? (אני לא מדברת עלי…).
וכאן התחילו לבצבץ הבעיות.
אתם יודעים שלהתחלות כמו של ג’ינג’ר יש לפעמים תופעות לוואי. יצאו על זה המון מחקרים. אין תחליף לחלב אם ולקשר ולחום האימהיים ולא משנה מה תיתנו לעולל. לפעמים יוצאים מזה ללא פגע, אבל לפעמים נדפקים.
ואני אומרת לכם שג’ינג’ר נדפק בראש. מזלו שיש לי תרוץ בשבילו וגם הבנה. טוב, מההתחלה ראיתי שאין לו בטחון ועמוד שידרה. חתול של אמא’לה… ואני, מה זה שונאת כאלה מפונקים.
מצד שני, מה לעשות, נמשכת אליהם, אתם יודעים, בלהציק וכזה.
אולי פסיכולוגים היו אומרים שהיה שם בסיס של קנאה. אם כן, אני חושבת שזו הערכה שבלונית ומאד מאד צפוייה. בקיצור, מה אכפת לי מה חושבים עלי, התחלתי להתלבש על ג’ינג’ר הבכיין. כשאני מתלבשת על מישהו, תאמינו לי שאני מקצועית!
והתוצאה? ג’ינג’ר לא ניסה אפילו להתקרב ללהקה. בזה הוא החמיץ את שעות ההאכלה – בקיצור בעייה!
אז מה עושה דפוק כמוהו? מתמודד? ממש לא! מחזיר מלחמה? בחיים אפילו לא ניסה (ולא לשכוח שהוא זכר ואני נקבה), אבל צריך לשרוד, ויצר השרדות קיים אצל כולם גם אם הם לא הכי מבריקים.
אז לג’ינג’ר היה פתרון יצירתי. הוא עלה לגג ומשם התחיל ליילל ולבקש אוכל.
בושה! איך שכל ישר היה מגיב? כמובן, מרעיב אותו ומחכה שירד לאכול וילמד לשרוד ולנהל את חייו. אבל לא היא! לה אני לא רוצה לתת הגדרות או כינויים כי בסך הכל אני מאד מעריכה אותה. בקיצור, לא תאמינו. היא עולה לגג. פותחת לו אפשרות לרדת ואז הוא מתחמק בחסותה ורץ לחדר הארונות כדי לקבל את הארוחה. הזוי לא? נשבעת שזה מה שקורה!
אחרי שהוא מסיים – או שהוא נשאר למנוחת צהריים, או שמוציאים אותו והוא מייד מגיע לגג.
ועכשיו בטח הבנתם איך צולמה התמונה. האדון לאחר שסיים, קפץ למיטה של אמא’לה ושם התרווח לו בכל מיני תנוחות מופקרות שאני לא רוצה לדבר עליהן. למשל:
כשראיתי את התמונות מה זה חטפתי סעיף… וסמכו עלי. הג’ינג’ר הזה, כל חייו יאלץ לחפש מקומות נסתרים ומקוריים כדי להימלט מנחת זרועי.
אגב אתם חושבים שאני לא קופצת על המיטה שלה? הצחקתם אותי!
