הכל התחיל עם הג’ינג’י ההוא.
רדף, יילל, צרח, לא הניח לי לרגע. לא היה מושך במיוחד אבל כן, פשוט דבק מגע, לא הצלחתי להסתכל על אף אחד אחר.
עליתי לגג והצלחתי להשתחל עם הבטן.
ועכשיו הכל חשוך פה מסביב.
אני חייבת ללכת בזהירות על קורות, הבטן כבדה ואני מדי פעם מאבדת שיווי משקל אבל לא נופלת מגובה כך שזה בסדר.
נראה לי שאני נשארת כאן. לא מסוגלת לסחוב יותר את הבטן.
שקט כאן, חשוך ונראה לי מנותק. זה בדיוק מה שחיפשתי. אני יודעת שאני רחוקה ממים ומאוכל אבל לא אכפת לי, העיקר שכבר אגמור עם זה, לוחץ לי וכואב, אני מרגישה שזה ממש קרוב.
*************************************
מאחורי… סוף סוף…
הכל עבר בשלום, פעם ראשונה ואני מקווה גם אחרונה. לא היה פשוט אבל צמודים אלי עכשיו 4 כדורים זעירים.
והנה ביניהם מבצבצות זוג אוזניים ג’ינג’יות…
איפה אתה עכשיו גיבור?? מאז אותו ערב לא שמעתי ממך הגה. כמו שידעת להידבק אלי, כך ‘פופס’ נעלמת מהעיניים אחרי שקיבלת את מבוקשך ואני עכשיו תקועה.
כרגע אין זמן לחשוב או לתכנן מה לעשות. אני מותשת והם צמודים אלי. חמודים דווקא. אני שמחה שאין לו רוב ביניהם, מזלי שרק אחד מזכיר אותו. לא רוצה לתאר לעצמי איך הייתי מרגישה לו היו נצמדים אלי 4 ג’ינג’ים…
לא יודעת כמה זמן עבר אבל אני ממש חלשה, הקטנים גדלים לאט לאט ולא יורדים ממני. חייבת לחשוב איך מוצאת לי משהו לאכול או לפחות לשתות…
אתמול במהלך היום שמעתי רעשים מלמטה, לא יכולתי לזהות אבל זה נשמע מפחיד.
מה עושים?? אני לא במצב של נדידה, אין לאן ואיך אזוז עם ארבעתם?
הרעשים מתגברים.
אנשים?? הרבה אנשים?
אני מצמידה אותם לפינה הכי חשוכה, מנסה כאילו לברוח אך אין לאן. אור מבצבץ פתאום, מה קורה?? מה עושים? אני רואה יד בתוך האור הזה, היא מניחה משהו על הקורה. אני לא זזה, נצמדת אליהם יותר ויותר, מקווה שהם יכולים לנשום. האור נעלם, אני עדיין לא נושמת מפחד. מאזינה, הקולות הולכים ונחלשים. זהו, עכשיו סוף סוף שקט. אני משחררת את הלחץ מהקטנים. מנסה להירגע.
האם יכול להיות שאני לא טועה?? משהו מונח שם על הקורה, חייבת לראות מה זה, רק כמה צעדים.
אני מעולפת, ריח של אוכל. לא הרחתי ריח כזה מעולם, מה יש בצלחת הזאת? לא מעניין בעצם. מתנפלת ומחסלת תוך שנייה. טעם ותחושה של גן עדן!!! עדיין מתקשה להאמין.
לא מסוגלת לחזור אליהם כרגע, חייבת לקחת לעצמי כמה דקות ולעכל מה שקרה כאן. (שתי קופסאות של מעדן הגורמה לג’נד של חברת אלמו נייצ’ר)
מתחילה להיות אופטימית, אולי הכל יסתדר בסוף למרות שאין לי מושג איך.
שוב חשכה. אני צמודה אליהם, יותר רגועה, הבטן מלאה.
מקווה לעוד נס כזה. מצליחה לישון ברוגע.
לא יודעת כמה זמן עבר, אני ערה והקטנים יונקים ומצייצים.
רגע, שוב רעשים ושוב האור מבצבץ. עוד נס קורה?? הפעם האור חזק יותר וגדול יותר והרעשים למטה מתגברים.
מוכנס למעלה משהו גדול, ממש גדול. לא מבינה. אני שוב נצמדת לאחור עם הקטנים. כמעט ולא נושמת. מבוהלת. ובבת אחת האור נגמר ושוב שקט וחשכה. לא מסוגלת לזוז. מה קרה כאן? עדיין צמודה אליהם. השקט והחושך נמשכים. מתחילה להירגע. נושמת עמוק. חייבת לבדוק מה מונח שם. פוסעת שפופה לאט, לאט, לאט. משהו מתחיל להיות מוכר, הריח? יכול להיות ששוב מחכה לי גן עדן…? אני הולכת בעקבות הריח וממש קרובה אליו.
מה זה? מה קרה פה? רעש פתאומי.
אני מנסה לברוח. אני לכודה.
אלוהים, מה עשית לי?? ופתאום שוב רעשים חזקים. אור חזק ומשהו מושך אותי למטה. בתוך חדר, מכווצת בפינה. רועדת.
מה עשיתם לי? מה עם הקטנים שלי?
בהלם.
לא מסוגלת אפילו לצייץ להם קולות הרגעה.
רעש בחדר, הרבה אנשים, כולם מסתכלים למעלה.
רגע, מה אני רואה? אחד מהקטנים מונף באוויר, מוכנס לארגז.
איך הגיעו אליהם? לא מספיקה לחשוב ואחד אחד, כל הארבעה שלי מורדים ומוכנסים לארגז.
הרבה קולות, הרבה רעשים.
אני מסתכלת עליהם, הם דוממים, לא מצייצים.
קרה להם משהו? כך מסתיים הסיפור שלי?
לא אלוהים. בבקשה!
אני מונפת בכלוב ולוקחים אותי.
מה איתם? אני מנסה לזעוק אך לא יוצא קול.
מוכנסת לרכב ומחכה.
פתאום נפתחת הדלת ומניחים לידי ארגז. לא מאמינה, אני חולמת? שומעת ציוצים חלושים.
זה הם!! לא אכפת לי עכשיו מכלום. הם איתי. נתגבר.
הרכב חונה. שוב נפתחת הדלת, מניפים אותי מהרכב אבל גם את הארגז.
מגיעה בחורה. דיבורים ואנחנו נלקחים למקום רחב ידיים סגור ברשת מכל הצדדים.
פותחים את דלת הכלוב. אני יוצאת בזהירות, מרחרחת את הארגז הסגור אך שומעת ציוצים ונרגעת.
בוחנת את הסביבה.
בפינה אני רואה מעין מיטה ולידה קערות. ניגשת לבדוק.
יש מים. שותה בלי הפסק.
שוכבת על המיטה. נעים.
ובלי שאוכל להתחיל לחשוב, מה אני מרגישה כאן?? הקטנים שלי צמודים אלי. שואבים ושואבים.
לא מצליחה להאמין למה שקורה סביבי.
אכן, זה גן העדן?? ומי היו המלאכים האלה שחילצו אותנו משם? ומעכשיו הכל יהיה טוב? למה לא בעצם??
*************************************
סיפור האירוע
המקום: משרדי חברות “בר-מגן” ו”וט-מגן לחיות מחמד” באזור התעשייה עמק חפר.
באחד הימים, נשמעו רעשים באחד המשרדים שבקעו מאזור התקרה האקוסטית.
בתחילה חשבנו שאלו עכברים אך מאחר והמשרדים מטופלים כנגד עכברים תהינו מה פשר הקולות.
בהקשבה יותר חדה, שמענו גם ציוצים חלשים ואז הבנו שמסתתרת שם כנראה חתולה עם גורים.
בשלב הראשון, פתחנו ריבוע מהתקרה והעלינו לשם קערה מלאה מזון רטוב כך שיהיו לחתולה גם נוזלים וגם אוכל עשיר.
סגרנו, החשכנו וחיכינו יום.
למחרת, כשראינו שהצלחת ריקה נרגענו והבנו שהחתולה אכלה. בעזרת מחלץ חתולים מקצועי, אייל גטניו, הצלחנו לחלץ מהתקרה את האמא והגורים הזעירים. הנה תראו:
האמא התגלתה כחתולה מאד סובלנית, בוגרת וחכמה.
בין הגורים, היה ג’ינג’י אחד.
את האם והגורים העברנו מיידית לחווה השיקומית של שרון כהן המקסימה (במושב גאולי תימן) שקיבלה אותם בחום והעניקה להם את התנאים הטובים ביותר.
חברת “וט-מגן לחיות מחמד” תרמה וממשיכה לתרום לעמותה המדהימה של שרון – להתחיל מחדש – מקלט שיקומי לבעלי חיים.
בשיתוף פעולה של כולנו – צוות אנשים אוהבי חיות – הענקנו חיים למשפחה חדשה!
(בבוא המועד, כולם יעוקרו ויסורסו כך שלא יצטרכו לעבור את הסיוט שעברה האמא חתולה.)
ומשפט אחרון של האמא המאושרת:
“טוב אני לא אראה לכם עכשיו את כל התמונות ואתחיל לספר את כל החוכמות שלהם. אני יודעת שיש לכם משלכם אבל בכל זאת אראה תמונה אחת:
ועכשיו הגידו, מה מוזר בתמונה?
נכון! הצטרפו אלי עוד זוג אוזניים ג’ינג’יות. היינו משפחה של חמישה ועכשיו אנחנו שישה!
באחד הימים, שרון הגיעה אלי עם פצפון שכזה ושאלה בעדינות האם אני מוכנה… בלי להסס שנייה ועל אפו וחמתו של ההוא, אימצתי לי אותו והוא השתלב מיד עם החבורה שלי.
אז מה רציתי להגיד? אל תהססו, אמצו ואמצו גם אם אתם מטפלים בצאצאים משלכם”
